“איפה אתם בחגים?”

מחקרים מראים ש-87 אחוז מהזוגות המתגרשים בישראל , קיבלו את ההחלטה הסופית להיפרד אחרי החגים.

כמובן שהבעיות היו קודם לכן, אבל החגים הביאו אותם אל ההחלטה הסופית.

חגים הם תקופה של ניגודים: אנחנו מצפים מעצמנו להיות יחד ומצד שני לא רגילים ולא יודעים איך להיות ביחד. הרי במהלך השנה אנחנו הולכים כל אחד לענייניו ובמקרה הטוב נפגשים קצת בערב, מחליפים כמה מילים והולכים לישון. לכל אחד יש מפלט מהזוגיות. אבל בחגים אין לאן לברוח. הרי מה תגיד לה? ‘יש לי ישיבה’? לאן תלך?  ואם הזוג לא רגיל להיות ביחד זה חומר נפיץ ומתחילות מריבות. לגבר יש ציפיות להרבה יחסי מין בזמנים הללו. אבל מחקרים מראים שלהיפך, שכיחות הסקס יורדת בחגים: הילדים בחופש. יש אורחים והדודה תפסה לכם את המיטה הזוגית. או שאתם מתארחים במקום אחר ואיפה בדיוק יהיה סקס?. בנוסף, בחגים אוכלים פי כמה יותר מאשר בשגרה. הכבדות הזו לא מוסיפה חשק מיני.

בחגים יש מתח, אינטנסיביות גדולה מהרגיל ובני הזוג מתחילים להתעצבן , פורצת מריבה  ואם הם לא יודעים לסיים ריב ולהתפייס , כל אחד מהם מתרחק וקיבלנו 3-4 ימים של פרצוף חמוץ וכתף קרה. ויש גם “עקיצות” הדדיות לפעמים ליד האורחים .

כמה טיפים :

להכיר בכך שזו סיטואציה זוגית אינטנסיבית מידי , אפשר לסדר לעצמנו נקודות יציאה ולסכם אותן מראש. למשל, ‘אתה תלך לים ואני אצא לטייל לכמה שעות’ זה בסדר לקחת מנוחה מהזוגיות.

לתכנן את הימים האלה. לתאם ציפיות כיצד נבלה את החג. ישב אצלי זוג שאמר לי שזה מלאכותי מידיי, כל המשימות הללו מראש ושזה מקלקל להם את הספונטניות. אמרתי להם, תראו לאן הספונטניות הובילה אתכם, אתם על סף פרידה, כשמתכננים ומתאמים ציפיות לא מתאכזבים.

אם יש מתח, יש ‘נוהל מתח’: מתרחקים. הרבה מהמריבות הם על דברים קטנים, שטותיים, טכניים. אז מתרחקים, נרגעים, וחוזרים. לא בושה לוותר על האגו ולהתנצל.

עד כאן בעניין הזוגיות וכעת למתבגרים: נניח שבחג כל המשפחה נוסעת לדודה בחדרה. הבן המתבגר בכלל תכנן לו מפגשים עם חברים. הוא לא רוצה ללכת לדודה, אומרים לו ‘אתה חייב’ ומתחילה מלחמה. גוררים אותו לשם, הוא יושב בארוחה כעוס וחמוץ ומקלקל לכולם את האווירה חושב איפה החבר’ה שלו ואיפה הוא. חייבים לקחת את זה בחשבון: מנהלים איתו שיחה מקדימה. אפשר להביא איתו בן דוד בן גילו למשל. אפשר להגיד לו, שאם זה קרוב, שיבוא אתכם לארוחה ואחר כך תחזירו אותו הביתה. או ארוחת אחת שיבוא והשנייה לא. שזה לא יהיה מאבק על מי שולט. הוא בגיל של מלחמת העצמאות שלו בדיוק ולא מוכן לוותר. רצוי להגיע להסדר מתוך כבוד הדדי שמתחשב בצרכים של כל אחד.

באשר לילדים הקטנים: הם יושבים לארוחה הנמשכת שעתיים-שלוש, יש ברכות, מדברים על פוליטיקה ועל הא ועל דא. הקיבה של הקטנצי’ק כבר מזמן התמלאה והוא מתחיל להפריע מתוך שעמום. ההורים כועסים עליו, צעקות, בכי. המבוגרים רוצים לאכול לאט-לאט, לשתות, לפטפט. זה לא מתאים לילדים הרכים.

צריך להתארגן: חדר ילדים, משחקים, אפשר להושיב אותם בארוחה סביב שולחן משלהם, כל הקטנים. הם מסיימים נניח אחרי רבע שעה, יצחקו ביניהם, ילכו לשחק בחדר או בפינה שהכנו מראש עם משחקים שהסבתא החכמה ארגנה מבעוד מועד או שכל אחד מהם הביא אתו מהבית. מידי פעם יחזרו לשולחן, יבואו לטעום משהו. חשוב לא להכריח לאכול. בשלב מסוים הם מסוגלים להירדם. אפשר לארגן להם פינה עם מזרונים ואחר כך לקחת אותם אתנו ביתה.

מפגשים משפחתיים יכולים להיות משהו מאוד מהנה. הילדים שלנו מאוד אוהבים אותם כי תמיד השתדלנו לקחת בחשבון את הצרכים של כל קבוצה. זה המפתח, לתכנן, להתארגן ולכבד את הצרכים השונים של כל אחד.