חוק החרם והדיון סביבו בימים האחרונים הוא הזדמנות טובה לעסוק במושג הזה שנקרא חרם ולאו דווקא במשמעויות הפוליטיות שלו. בואו נדבר על חרם בין ילדים, נושא שהוא מאוד משמעותי ואנחנו, המבוגרים, לא תמיד מתייחסים אליו מספיק בכובד ראש.
ישב אצלי זוג, האישה כבת 35. כשהיא סיפרה על עצמה והגיע לתקופת הילדות, החלה לבכות. היא סיפרה שבכיתה ג’ היא הייתה מוחרמת על ידי מלכת הכיתה במשך חצי שנה ואף אחת מהילדות בכיתה לא רצתה לדבר איתה. והנה, הדבר מלווה אותה מאז.
החרם מתחיל בדרך כלל בכיתות ד’, ה’ ו’. הבנות מתפתחות לפני הבנים והדבר נפוץ אצלן יותר. ילדה, בדרך כלל חזקה ודומיננטית, אומרת לאחת הילדות האחרות, ‘אני מחליטה שאף אחד לא ידבר איתך, את מוחרמת’. נוצר משטר של טרור. כולן מפחדות לדבר עם המוחרמת שמא תוחרמנה גם הן, אסור לשחק איתה או להיות איתה בקשר. הילדה המוחרמת מבודדת חברתית.
הסיבות למריבות שמביאות לחרם יכולות להיות פעוטות. למשל ‘הרגזת אותי ולכן אני מחרימה אותך’, הילדה המוחרמת עשויה להיקלע למציאות קשה מאוד.
ילדה כזאת יכולה להיות מבודדת בחופשת הקיץ מצבה החברתי נעשה קשה יותר. אם בזמן הלימודים, יש לה לאן להגיע בכל בוקר, הרי שעכשיו היא עלולה להיתקע בבית ללא קשר עם אף אחד ושלא מרצונה, זה נורא.
לפעמים היא לא אוכלת, הערכתה העצמית יורדת, היא נכנסת לדיכאון וחווה פגיעה בלימודים. השייכות היא צורך קיומי וברגע שלוקחים לנו אותה, אנחנו במצוקה.
זאת אלימות לכל דבר. זה דבר נוראי. זה בידוד קשה. למעשה, זה העונש הכי חמור בחברת ילדים- הנידוי.
ילדים לא מודעים לנזק שהחרם עושה. זה תפקידנו כמבוגרים ללמד אותם להגיב אחרת. צריך להכניס את החרם לקטגוריה של אלימות. אלה לא “ענייני ילדים”. לעיתים ההורים שומעים שבתם או בנם מוחרמים והם מתעלמים או מקלים ראש.
המבוגרים חייבים להתערב-לשוחח עם הילד, ולברר מה קורה איתו. לחרם יכולה להיות השפעה ארוכת טווח להמשך החיים.
ההמלצה שלי להורים, למורים, לאחראים, היא לנקוט עמדה.
לדבר על משמעויות החרם, להזמין את הורי הילדה המחרימה, לדבר איתה ואיתם ולהסביר שאסור לארגן חרמות. לטפל בה פרטנית כמו באירועי אלימות. במקרה כזה, הייתי מדבר בכיתה על משמעויות והשלכות החרם, לא על הילדה המחרימה ולא על המוחרמת, כמובן, אלא על הנושא והשלכותיו. לעורר בכתה דיון לאפשר להם לדבר מה עושה להם חרם. המחרימות שומעות וזה משפיע עליהן מבלי שסימנו אותן.
מהיכן הילדים המחרימים למדו את דפוס החרם? הרבה פעמים – מהבית, מהמשפחה בה גדלו. יש משפחות שלא יודעות לריב ולהשלים. עושים ברוגז ופשוט “מוחקים”. אפשר לראות זאת באירועים משפחתיים שאלה לא מדברים עם אלה ולפעמים זה עובר כמה דורות. הילדים רואים את מודל הברוגז בבית ולוקחים אותו איתם לכיתה ולמסגרות חברותיות אחרות.-וכך מקבלים “חרמות.”
המסר החשוב הוא למבוגרים, לא להתייחס לחרם כנושא מקובל שיכול להיפתר בין הילדים לבין עצמם. נדרשת מעורבות שלכם, ויפה שעה אחת קודם.
