ירדנה שאול מראיינת את הרצל כחלון לקראת הקלטת הקמפיין : “גם אני חטפתי”.
אנחנו חווים בשנים האחרונות גל הולך וגובר של אלימות מצד בני נוער, בעיקר בבתי הספר, לפחות כך עפ”י הדיווחים. כמה באמת לדעתך התופעה גדולה? ממה היא מושפעת והאם למצב הכללי בארץ של חשיפת שחיתויות, הטרדות מיניות וכל מיני פרשות נוספות יש השפעה על כך?
“בוודאי שלכל יש השפעה. אנחנו חיים היום בסביבה מאוד אלימה, כל מה שסביבנו אלים, אנחנו רואים את זה בכל מקום, על הכביש ובבתי חולים, ובכל מיני מקומות בילוי, ואפילו בשפה שלנו שהפכה לאלימה. אם מישהו עוקף אותנו בכביש, אנחנו מיד מאיימים ומקללים.
אז מה בעצם הילד סופג.? מה הוא יכול לחשוב על אבא שמצד אחד מקלל בכביש ומצד שני מחנך לאלימות? גם אם הילד בא ואומר להורים שמישהו התנכל לו, הם מיד יאמרו ‘אני אראה לו מה זה’, כלומר, הם מלמדים אותו שאלימות היא פתרון לבעיות שיש לנו בחיים.
בנוסף לזה, המון פעמים אלימות בקרב בני נוער קשורה לשתייה לפעמים היא קשורה גם לאלימות בבית, אבל אלה המקרים הפחות נפוצים. ילד שמקבל מכות בבית, יבין שזו הדרך לנהוג, הוא יספוג את המכות עד הקטע שהוא כבר יהיה חזק מהאבא והוא יחזיר לו. נתקלתי בלא מעט ילדים שאמרו לי ‘החלטתי לעמוד מולו ולהראות לו’.
האלימות הזאת חבויה בתוכנו, אנחנו סופגים אותה מגיל קטן, והיא בעיקר תבוא לידי ביטוי, ברגע שהנער ישתה אלכוהול, כי אז יורדות העכבות, יורדות כל מערכות הסופר אגו, ואז הוא יפרוק את האלימות הזאת על המזדמן הראשון שיהיה לידו.
אנחנו חברה אלימה ותרבות זה משהו שנספג מגיל אפס. לכן, חינוך זה מודלינג, להוות דוגמא, לפתח עם הילד יחסים טובים, אבל גם עם גבולות.”
האם לדעתך, החברה המודרנית, הרצון לפתח אינדיבידואליזם, מבטלים את היחס לבעלי הסמכות? למשל, פעם רכשו יותר כבוד למורה, לרופא, לשוטר
“כיבוד הסמכות ההורית מקבילה גם לכיבוד הסמכות המורית. פעם, ילדים “פחדו” שאבא יגיע, “פחדו” כשאמא עשתה סימן בעיניים, אבל היום, אבא יבוא, ומה הוא יעשה בדיוק? כלומר, פעם מעגל ההרתעה היה מבוסס על התפיסה הסמכותית – אתה תעשה מה שאני אומר, כי אתה ילד ואני המבוגר.
היום, הדור שלנו, לא רוצה שיהיה אצלו בבית עם הילדים, מה שהיה בבית שלו עם ההורים. היום הורים רוצים להיות חברים של הילדים. יש יותר מדי “סחבקיה” שהורסת את הסמכות ההורית, ובעקבותיה את הסמכות המורית.”
היה נכון לומר, שדור ההורים לילדים הצעירים היום, שהוא בעיקרו בנים למהגרים, המגדלים ילדים צברים – הוא דור מבולבל, שמצד אחד רצה למרוד “בהורים המהגרים” ומצד שני רוצה לגדל דור שאומר מה שהוא חושב, דור “בועט”, וזה גם מה שמשפיע גם על האלימות בחברה?
“אני לא סוציולוג, אבל אני מטפל בזוגות ומשפחות כבר למעלה מ- 25 שנים ואני יכול לומר כמעט חד משמעית, שרובנו לא רוצים לקחת את מה שהורינו הנחילו לנו. יש תחושה שזה לא היה טוב וצריך משהו אחר.
היו אצלי לא מזמן זוג צעיר כשהאישה התלוננה שבעלה ‘קשוח מדי’ עם הילדים, עם משמעת קשה, והוא טען שהיא רכה מדי, וכדי לחנך למסגרת וכבוד צריך לקבוע גבולות. הטיעון שלה היה שהיא לא רוצה להיות כמו אמא שלה.”
ומה לגבי מערכת החינוך – עושה רושם שבמקום לצאת כנגד התופעה ולהילחם בה, היא כביכול “נכנעת” ופוחדת מתגובות ההורים?
“השחיקה בסמכות המורית היום, ואני עובד מלא עם מורים, זו התלונה המרכזית שלהם – ‘אני עם הילדים הייתי מסתדרת, אבל ההורים הורסים’. ולמה זה קורה? אם היום אנחנו חברים של הילדים, ואני מפחד מהלחץ של הילד, כי אני רוצה להיות חבר שלו ושהוא יחשוב שאני אחלה, ולא מה שאני חשבתי על אבא שלי, אני רוצה להיות פופולרי ‘אבא מגניב’. התנהגות כזאת גורמת לי להיות חלש מול הילד, יותר קל לי לריב עם המורה מאשר עם הילד. הרבה פעמים הורים מרגישים שיותר קל להם לצעוק על המורה מאשר על הילד, אז חד משמעית, היום, הסמכות המורית נשחקה מאוד.
מורים היום מרגישים העדר גיבוי מצד ההורים ולפעמים מצד המערכת. הרבה פעמים הורים מתנדבים לוועד, כי הם מבינים שזו הדרך להשפיע על המורה. האחריות מתגלגלת מההורים למורים, כשבעצם לרוב אין למורים גיבוי. אף אחד לא מבקש מהילד לקחת אחריות על ענייניו, וכשאין אחריות וכשיש גיבוי להתנהגות בוטה, אז הדרך לאלימות היא קצרה. התוצאה היא – ילדים לא ייקחו אחריות, מבחינתם כולם “אשמים”, אבל לא הם.”
וילד שחווה אלימות – מה בעצם הוא חווה?
“קודם כל הוא חווה השפלה, הוא חווה פחד, הוא חווה חוסר ביטחון, בעיקר אם זה ילד “שלא מחזיר”. הילד יפחד לגשת לחברת תלמידים, יפחד מהתוקף, לפעמים מדובר במספר תוקפים. הדימוי העצמי שלו יפגע. אם זה ילד חזק שמחזיר, אז הפגיעה היא פחות קשה.”
יש מקום לאופטימיות? אתה רואה את התופעה הזאת הולכת ומחמירה, או שאנחנו היום מבינים את השלכותיה והיא תיעצר?
“לא, לצערי היא הולכת ומחמירה, אני לא רואה עד עכשיו שום שינוי מגמה. אני שנים עובד עם מורים, ואני שומע על המון מקרים, שלצערי רק הולכים ומתרבים: על העדר סמכות, על השפלות של מורים, על מקרי אלימות קשים בכיתות, בחצר, בביה”ס וגם בשעות אחה”צ.
מורים לרוב “פוחדים” מההורים, כי הם מקשים, כי הם מאיימים ויותר מזה, שמעתי על קטטות בין תלמידים באיזשהו בי”ס שבו הופעל “נוהל אלימות”, כלומר, שיחות עם הילדים, חשיבה משותפת, עונשים וכו’. כל זה על מנת לטפל יחד בבעיה. אבל מה בעצם קרה? מרגע שהילדים הגיעו הביתה המחנכת והמנהלת לא הפסיקו לקבל טלפונים מאיימים, ביקורת והטחות מצד ההורים.
אני לא מבין מה האינטרס של הורים להחליש סמכות של מנהלת או מחנכת, ההיפך, הם צריכים להיות מודאגים אם הן לא היו עושות משהו בנוגע לאלימות בבית הספר שלהן. כשמנהלת מטפלת באלימות, ההורים צריכים לשמוח, לא לאיים.
אני כהורה צריך להעניש גם, לא לתת לראות טלוויזיה, לא לגלוש באינטרנט, לשוחח אתו על מה שהיה, רק ככה אולי הוא יבין וייקח אחריות, ויותר מזה, יבין שבית הספר הוא סמכות. ההורים היום פועלים בניגוד לאינטרס של עצמם והילד הולך לאיבוד.”
מה עושים?
“קודם כל, לחזק את הביטחון של המורים. דבר נוסף, וועדי ההורים צריכים להבין שהם שותף, ולא שליט. ההורים כבר לא מבינים מה התפקיד שלהם. אנחנו מחלישים אחד את השני, והתוצאה היא ברורה.
ילדים היום לא מפחדים ממבוגרים שבחייהם, ולא מכבדים מבוגרים ובעלי סמכות. למשל, ילדים שגולשים כל הלילה בסמרטפון, מבלי להתייחס לבקשות ההורים ללכת לישון. ילד שלא ישן בלילה, מגיע עצבני לביה”ס, וזו אחריות ההורים לדאוג לזה, לא אחריות המורים.
גם כל תרבות השפע, והתחרותיות למי למשל יש טלפון יותר משודרג. הורים היום רוצים שהילדים שלהם יגשימו את החלומות שלהם עצמם, ולא משאירים להם על מה לחלום ולהגשים. כל הדברים האלה כולם, אם לא נתייחס אליהם ברצינות, האלימות תימשך ולא תיפסק.”
חשוב על אבא שמצד אחד מקלל בכביש ומצד שני מחנך לאלימות? גם אם הילד בא ואומר להורים שמישהו התנכל לו, הם מיד יאמרו ‘אני אראה לו מה זה’, כלומר, הם מלמדים אותו שאלימות היא פתרון לבעיות שיש לנו בחיים.
בנוסף לזה, המון פעמים אלימות בקרב בני נוער קשורה לשתייה לפעמים היא קשורה גם לאלימות בבית, אבל אלה המקרים הפחות נפוצים. ילד שמקבל מכות בבית, יבין שזו הדרך לנהוג, הוא יספוג את המכות עד הקטע שהוא כבר יהיה חזק מהאבא והוא יחזיר לו. נתקלתי בלא מעט ילדים שאמרו לי ‘החלטתי לעמוד מולו ולהראות לו’.
האלימות הזאת חבויה בתוכנו, אנחנו סופגים אותה מגיל קטן, והיא בעיקר תבוא לידי ביטוי, ברגע שהנער ישתה אלכוהול, כי אז יורדות העכבות, יורדות כל מערכות הסופר אגו, ואז הוא יפרוק את האלימות הזאת על המזדמן הראשון שיהיה לידו.
אנחנו חברה אלימה ותרבות זה משהו שנספג מגיל אפס. לכן, חינוך זה מודלינג, להוות דוגמא, לפתח עם הילד יחסים טובים, אבל גם עם גבולות.”
