מאמר פורסם באתר של גלי צה”ל
לפי נתונים שמתפרסמים היום לקראת יום הילד הבינלאומי, גוברת האלימות בקרב בני הנוער, כמו גם תחושות המצוקה. הרצל כחלון, מטפל, מנחה ומלווה תנועות נוער, כותב על יכולתה של תנועת הנוער לעזור לצעירים להשיג את תחושות האחריות והעצמאות, הגשמת הערכים והתרומה, ותוך כדי כך להכשיר אותו היטב לחיים.
חשוב לציין כי בשנת 2005 לוקחים 200 אלף בני נוער חלק בתנועות הנוער בישראל. ראשית, חשוב להבין את מצבו של הנוער בכלל, זה שלא במסגרת תנועת הנוער. הנוער לא מתנסה באחריות עצמית. מעטים מבני הנוער חשים אחריות כלפי בני המשפחה, לרגשות ההורים או למה שקורה במשפחה בכלל. במסגרות הלימודים השונות, הנוער לא ממש נושא באחריות ללימודים, אינו חש שותף והציונים והבחינות משמשים כשוט. הרעיון שהתלמידים יהיו אחראים לשקט ולסדר בכתתם, נראה כחזון אחרית הימים. הנוער בשעות הלימודים מרגיש כמו ילד, ותופש את המורים וההורים כאחראים על לימודיו. לעיתים ניתן לראות מורה והורה משוחחים ביניהם על “הילד” שלא לומד, כאשר הנער אפילו לא נוכח בשיחה. ואילו בשעות הערב, הנוער נהנה מכל הפריבילגיות שהיו שייכות פעם רק למבוגרים כמו: בילויים, כסף, מין, אופנה, כלומר כל הזכויות, ללא החובות והדרישות. בתנועת הנוער, מתנסה הנוער באחריות ועצמאות, בהגשמת ערכים, בנתינה, במועילות ותרומה החשובים כל כך להצלחתו בחיים. מאפייני גיל ההתבגרות: לגיל ההתבגרות אין גיל מוגדר. יש המתחילים להראות סימנים בגיל 10, ויש שלא מראים סימנים כלל. הורה שבנו/בתו הגיעו לגיל הזה, מבחין בכך ולא זקוק לסימנים מזהים. משבר זהות: התלבטות לגבי הזהות, השינויים הגופניים והגדילה המואצת של הגוף יוצרים תחושה של גדול, לעיתים הנוער עובר במידותיו את הוריו, והוא מסתכל עליהם “מלמעלה”, אבל רגשית, הם עדיין ילדים הזקוקים לחום ואהבה, תמיכה רגשית והכוונה. ההבדל הזה, יוצר בלבול: “האם אני מבוגר או ילד?”. לעיתים גם הסביבה מתבלבלת – רואים נער או נערה הנראים כמו מבוגרים כמעט: אינטליגנטים, עם יכולת חשיבה מעמיקה, ובפנים נפש של ילד הזקוקה לחום ואהבה.
זהו משבר הזהות המשפיע על הנוער לפנות אל קבוצת השווים. קבוצת השווים: הנער בחברת הוריו מרגיש ילד,אבל רוצה להרגיש אחרת. לא ברור לו מה הוא כן, אבל ברור לו שילד הוא לא. הוא מתרחק מההורים אל קבוצת התייחסות שווה, וכך יש לו קנה מידה להשוואה – הוא פונה אל קבוצת בני גילו, ושם הוא יכול לברר מי הוא ומה מקומו, לבדוק את היכולת החברתית שלו – עד כמה הוא מקובל או דחוי וכו’. עבור הרבה הורים, אין זה מובן העניין הרב שמגלה הנער בחבריו והחשיבות הרבה שהוא מייחס לדעותיהם. במיוחד כאשר זה מלווה בהתרחקות מהמשפחה.
חשיבה פילוסופית מעמיקה: פיאז’ה גילה שהנוער בגיל הזה מגיע לשיא היכולת לחשיבה תיאורטית. עד גיל ההתבגרות החשיבה הייתה קונקרטית של “כאן ועכשיו”, כעת הנער מבין דברים אחרת – ההסתכלות על החיים היא מעמיקה ופילוסופית, הוא מבין שהוריו הם אנשים רגילים, ולא הפנטזיה של הגיל הרך. בגלל גילו הצעיר וחוסר ניסיונו בחיים, הוא צובע את העולם בשחור-לבן, צדק מוחלט או עוול משווע. הוא מוכן להתווכח על כך כל היום, עד שיוכח שהוא צודק.
חוקים וגבולות: עקב בלבול הזהות והפער הגדול בין היכולת השכלית לבין התלות הרגשית בהוריו, הנער זקוק לגבולות וחוקים, לסדר, שיעזור לו להתארגן בתוך הסערה הזו. כיצד יכולה תנועת הנוער לתת מענה למאפיינים אלה? משבר הזהות וקבוצת השווים: אחד המאפיינים הבולטים של גיל ההתבגרות הוא הצורך החזק לקבוצת השווים. ילדים קטנים רוצים כל הזמן להיות עם ההורים; מתבגרים, לעומת זאת, מתחילים להתרחק מההורים. להיות בחברת ההורים זה סימן עבורם לילדותיות, ואילו הם כבר לא ילדים. לא ברור להם עדיין מה הם (זהו משבר הזהות), אבל ברור להם מה הם לא רוצים להיות. הם מתרחקים מההורים אל קבוצת השווים, בני גילם, שם יוכלו לבדוק את מעמדם החברתי, את מידת הצלחתם עם בנים/ בנות..בחברת בני גילם הם מרגישים את עצמם גדולים, ואילו בחברת ההורים הם עדיין ילדים – במיוחד כאשר ההורים דואגים להבהיר להם שהם עוד ילדים וכדאי שישמעו בקולם.
הורים רבים מודאגים מההיעדרות של המתבגר מהבית, שמא יסתבך במשהו, מדאיג אותם שהוא מסתובב עם חברים סתם כך ללא כל מסגרת. למאפיין הזה, תנועת הנוער יכולה לתת מענה מצוין: התנועה מאפשרת לנוער המתרחק מההורים, לבוא אל קבוצת השווים, שם יוכל לבדוק את כישוריו החברתיים, את כושר המנהיגות שלו, והוא יוכל לבלות בשפע בחברת בני גילו. אבל, יש מבוגרים בסביבה, שהם אנשי מקצוע בתחום הנוער, שעוזרים ובעיקר מכוונים. זהו גיל של בלבול ומבוכה גדולים: השינויים הגופניים המתחוללים, יוצרים ספיקות לגבי הזהות. מישהו, צריך לעזור להם לעשות סדר. להורים קשה לשמש כיועצים. משפט שייאמר על ידי המדריך בתנועה יכול להשפיע על הנער/ה בצורה דרמטית, למרות שאותו משפט נאמר על ידי הוריו עשרות פעמים קודם: ההורים המומים כאשר הנערה חוזרת הביתה עם “הארה” שאמר לה המדריך בתנועה, שאותה כבר אומרים ההורים מזה כשנתיים.
חשיבה פילוסופית מעמיקה: מתבגרים אוהבים להתפלסף. פיאז’ה טוען שהנוער בגילאים הללו מגיע לשיא היכולת לחשיבה מופשטת. לילדים קטנים יש חשיבה קונקרטית של כאן ועכשיו, ואילו מתבגרים יכנסו בהתלהבות לניתוחים פילוסופיים וויכוחים אין סופיים על צדק מוחלט ואמת צרופה. ויכוחים אלו לעיתים מתישים את ההורים, שלא מבינים מה רוצה בעצם המתבגר. אכן יש לו צורך לחדד את המח, ולהתאמן בוויכוחים. בתנועת הנוער המתבגר יוכל להתווכח ולדון על הכל, שם לא יריבו איתו על סידור החדר או על הלימודים. אדרבא, בתנועה יעודדו פתיחות רעיונית, יציבו בפניו אתגרים מחשבתיים, ידרשו ממנו להכין פעולות, להדריך, לחשוב, לקחת על עצמו משימות מסובכות הדורשות מחשבה, אחריות, רצינות ושיתוף פעולה.
חוקים וגבולות: יש למתבגרים צורך חזק לסדר, חוקים וגבולות, ויש למתבגרים גם צורך חזק לבעוט ולמרוד בסדר ובחוקים. לכן, הם זקוקים להכוונה של מבוגרים. נפשית הם עדיין ילדים וזקוקים לתמיכה רגשית של מבוגר. מצב זה, לעיתים, יוצר בלבול במערכת היחסים עם ההורים, הרואים אותו מתרחק ובועט בחוקים ובמוסכמות אבל חשים עד כמה הוא זקוק להכוונה ולתמיכה רגשית. קשה לתמוך במישהו שבועט ותוך כדי משדר נזקקות לעזרה. תנועת הנוער מסוגלת לתת מענה לקושי הזה. עצם ההשתייכות אליה, נתפשת על ידי המתבגר כהתרחקות מההורים אל קבוצת השווים. יחד עם זאת, יש בתנועת הנוער מבוגרים, מחנכים, שהם אנשי מקצוע שמכוונים ותומכים וגם דורשים מהמתבגר אחריות ומאתגרים אותו לקחת על עצמו משימות. בתנועת הנוער יש חוקים וסדר, והנוער לומד בדרך טבעית של התנסות, שאם לא מכבדים אותם, כולם סובלים ואז מופעל לחץ חברתי מצד קבוצת השווים על המתבגר לכבד חוקים וכללים שהקבוצה קבעה במשותף. ההדרכה בתנועה מתבגר הזוכה גם להדריך חניכים בתנועה, מתנסה באתגרים משמעותיים ביותר מבחינת הכשרתו למשימות החיים. הוא נדרש לעמוד מול חניכים ולדבר. בני נוער רבים ומבוגרים, אינם מסוגלים לדבר מול קהל. בתנועה, כולם עושים זאת במיומנות רבה, ואין ה נחשב לעניין מיוחד. המדריך הצעיר מקבל על עצמו אחריות על חניכים, כאשר בני גילו מחוץ לתנועה עסוקים עדיין בשאלת אחריותם לגבי עצמם. בגיל ההתבגרות יש הצפה של רגשי נחיתות, הנובעים מהשינויים הגופניים וההורמונאליים, המערערים למתבגר את בטחונו העצמי. נער המוסמך להדריך, מקבל הרבה בטחון והערכה עצמית גבוהה, ומתייחס אל עצמו ביותר רצינות וכבוד עצמי. הוא הופך לדמות שהחניכים מסתכלים עליה ומחקים אותה, זה מחייב אותו לרמה מסוימת של התנהגות. הדרישות של התנועה ממנו רק מחזקות ומכשירות אותו היטב לחיים. ניתן לומר, ללא צל של ספק, שנער שהדריך בתנועה, סיכוייו להצליח בצבא ובחיים גדולים יותר מסיכוייו של נער שלא הדריך.
