המלצות

מכתב תודה בעקבות הרצאה בקיבוץ בגבעת ברנר

הרצל שלום רב,

מספר משפטים כדי להביע תודתי על שפתרת לי – ביכולותיך הוורבליות ובטוב ובשפע שקורן ממך – לפחות דילמה אחת משמעותית בחיי, שמלווה אותי למן היום בו נולדו לי ילדים (אני אב לבת 12 ולבת 15). נכחתי בהרצאתך בקיבוץ גבעת ברנר בשבוע שעבר, ולמותר לציין, אני מניח, כי היא הייתה כל מה שהרצאה מהסוג הזה צריכה להיות – מרתקת, שנונה, מחכימה – ובעיקר אנושית: בגובה העיניים ובתדר שניתן לקלוט גם באולם דחוס.

במהלך ההרצאה אמרת משפט אחד שלפתע הדליק לי את הזרקור שהיה כבוי במשך 15 שנה (27 במצטבר, עם סופרים את שתי הבנות) על ההתלבטות האתית שכבלה אותי כמו קשר גורדי במשך כל שנות ההורות. זאת, אגב, כשבהשכלתי אני פסיכולוג (ארגוני) וקרימינולוג. אבל הסנדלר לא רק הולך יחף לפעמים, הוא גם צולע ושובר את הרגל פעם אחר פעם, לעיתים.

השאלה שתמיד עטפה אותי ושיתקה אותי הייתה: מי, בעצם, שמך? בניגוד למערכת הצבאית, בה שימשתי קצין ומפקד, ולמערכת המקצועית, בה אני מזה שנים רבות משמש מנהל בכיר – מגזרים בהם הכל ברור להפליא – במסגרת ההורית הייתי (עדיין – אבל עכשיו לפחות רואה את האור בקצה המנהרה) שרוי בערפל מוחלט.

השאלה הזו טמטמה אותי – מאיפה בדיוק נובעת הזכות שלי לומר לילד שלי מה לעשות? מי בעצם שמני להורות ולצוות ולקבוע? ולהעניש? זה שהוא יוצא חלציי, בשר מבשרי? זה מספיק? האם הגודל קובע פה – אני מטר שמונים והוא שישים סנטימטר? האם הגיל – אני ענק בן חמישים והוא ילד בן חמש? המשקל, אולי? מי בדיוק החליט שנתונה בידי הסמכות המוסרית “להחליט עליו”? מי מינה אותי לגנרל לחייו של אחר?

ואני חייב לומר לך שהדילמה הזו די ריסקה לי את חיי המשפחה ודי הפכה אותי למשותק. ניסיתי לבנות מערכות יחסים שתהיינה מושתתות אהבה והבנה והגיון ושום שכל עם בנותיי, ותו לאו (תוך התנגדות מוחלטת של אשתי לגישה הזו, כי מבחינתה את האור הגנוז שאתה הראית לי בשבוע שעבר היא ראתה מלכתחילה, אבל מה לעשות שהפרטנר שלה טחו עיניו, היה עיוור) – וכל העניין של קביעת גבולות, עד כמה שנראה היה לי נכון והגיוני אקדמית – לא יכולתי למצוא לו צידוק מוסרי, מעבר לכל השמאלץ של: “אתה האבא שלה, מה זאת אומרת?! אתה יודע יותר טוב! ילד צריך גבולות!” – ויתר הירקות מעין אלה. ואני חייב לומר לך שגם כל המטפלים למיניהם שניסינו להסתייע בהם במהלך השנים – לא הצליחו גם הם לצאת מהשבלונה ובאמת לתת לי את התשובה הניצחת לשאלה הטורדנית הזו: מי אני בכלל שיש לי זכות?

ואז אתה באת, ואמרת משפט אחד פשוט, נחרץ, הגיוני, כמעט לקוני, ספרטני כמעט.

אמרת: “כי אני אחראי עליך”. ובהבזק אחד של שפיות ירד לי האסימון. כמה פשוט, אמיתי, ישיר, ישר, הגון, הוגן, ריאליסטי, ובלתי ניתן להפרכה – אני, ההורה, ואני אחראי. לפחות בשנים הללו. אחראי ממש, לא במובן הרומנטי, שהרי כל הורה מרגיש אחראי לילדיו אני מניח עד יומו או יומם האחרון. אבל לא אחריות כזו ביקשת ללמד, פילוסופית, מלומדת, מתנשאת, שיטתית, מנוסחת בנוסחאות פסיכולוגיסטיות ומחוזקת במתווים של חינוך ואידיאולוגיה. סתם ככה, פרקטית – אתה הילד שלי, אני אחראי על כל מה שקורה לך. וזהו.

ועל זה רציתי לומר לך אלפי תודות. זה לא צחוק – פתרת לי דילמה קיומית, ואולי עוד אספיק לתקן את הטעון תיקון ולהפוך את העקוב למישור. תיקנת לי מסלול ב”ווייז” של חיי – ואני עכשיו מחשב מסלול מחדש, מחוזק ויודע, וכמעט נחוש, ובפעם הראשונה הערפל הוסט ואני רואה לפחות כמה מטרים קדימה. אין מילים (טוב, האמת שיש – תראה איזה אורך של טקסט, למי יש כוח לקרוא את כל זה, סליחה, ממש לא התכוונתי, אבל הנה השתפכתי) להביע את הערכתי, הוקרתי ותודתי.

נהדר לצפות באדם כמוך, שיודע לסמן דרך בבטחה, כמו מגדלור.

תודה מקרב לב,

רובי שטיינברג

Robbie Steinberg,M.A Communications Psychology

המלצות

צרו קשר

לוח אירועים

מה באתר

קטגוריות הרצאות

מאמרים נבחרים

הורים וילדים בעת מלחמה . כיצד לתווך לילדים את המציאות הקשה בהתאם לגילאי הילדים?

מי צריך את יום האהבה?

ילדים מחוננים: מתנה או נטל?